שבתאי ואח' נ' חב' דואר ישראל בע"מ ואח'

פסק דין

התובעים הינם בני זוג אשר נזקקים מעת לעת לשרותי סניף הדואר בשכונת גילה. הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת"), הינה מפעילת סניף הדואר, והנתבע 2 (להלן – "הנתבע") היה פקיד בסניף. ביום 24/12/06 נכנסה התובעת לסניף הדואר במטרה למשוך במזומן את קצבת הנכות שלה. באותה עת ישבו בסניף שלושה עובדים; הנתבע, מנהל הסניף – מר זמיר , ופקידה נוספת. התובעת עמדה בתור לפקידה, ברם כאשר הגיע תורה הפנתה אותה הפקידה לנתבע כיוון שהמחשב בעמדה שלה "נתקע". התובעת פנתה לנתבע אך הוא אמר לה שלא יוכל לשרת אותה כיוון שאין לו מספיק כסף מזומן בקופה. הנתבע הפנה את התובעת לאשנב שבו ישב מנהל הסניף. מנהל הסניף טיפל בתובעת ותוך כדי כך הלינה בפניו התובעת על כך שלא קיבלה שירות ראוי מהנתבע. הנתבע שמע את הדברים קם ממקומו ונעמד מאחורי האשנב ליד המנהל. על שאירע מרגע זה יש מחלוקת בין הצדדים. התובעים טוענים כי הנתבע פרץ בצעקות: "תסתמי את הפה מכוערת. מה שנגיד לך לעשות תעשי ותהיי בשקט". בשלב זה נכנס התובע לסניף וכאשר הוא ראה את התובעת המומה, הוא ניסה לברר את הסיבה לכך ואז צעק עליו הנתבע: "אשתך מכוערת תתבייש בעצמך עם איזה מכוערת אתה מסתובב... אתה בסך הכל נהג מונית קטן... לך לך אתה המכוער ואשתך המכוערת השיזנטה (משוגעת בשפה הכורדית - סעיף 6 לתצהיר התובעת) הזאת, תתבייש לאן אתה הולך עם מכוערת כזאת". במכתב תלונה ששלחו התובעים עוד באותו יום לנתבעת, נטען כי בנוסף לכך הנתבע גם קילל את התובע ואמר לו: "אני אוציא לך את העיניים בן ז... ואני אז... אותך. חכה אני עוד אפגוש אותך. אתה בסך הכל נהג מונית קטן". בתגובה השיב התובע לנתבע באותו מטבע (ראו – נספח א' לתצהיר שטיינר). גרסתו של הנתבע לאירוע שונה. הנתבע מכחיש שקילל את התובעת או שכינה את התובעת מכוערת. לדבריו, הוא רק אמר לתובעת שתתבייש לה על כך שלמרות שהיא מקבלת שירות טוב ואיכותי היא מתלוננת. אין מחלוקת על כך שבשלב מסויים נכנס לסניף המאבטח שישב בחוץ ולאחר מכן הסתיים האירוע.

2.התובעים טוענים כי הדברים שצעק הנתבע הינם בבחינת לשון הרע שפורסמה נגדם לאוזני הנוכחים בסניף. התובעים דורשים פיצוי בסך של 50,000 ללא הוכחת נזק. בכתב התביעה טענו התובעים כי קמה להם עילת תביעה גם מכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ"א- 1981, אולם הם זנחו טענה זו בסיכומיהם. אשר לנתבעת, התובעים טוענים שהיא נושאת באחריות שילוחית למעשי הנתבע, ולחילופין באחריות ישירה הנובעת מכך שמנהל הסניף לא עשה את המוטל עליו כדי לעצור את התנפלותו של הנתבע עליהם.

הנתבע טוען כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו, וגם אם אמר אותם הרי שלא מדובר בלשון הרע, וגם אם מדובר בלשון הרע הרי שעומדות לו הגנות לפי סעיפים 15 (3) ו- (10) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

הנתבעת מצטרפת לטענות הנתבע ומוסיפה כי לא ניתן להטיל עליה אחריות שילוחית, שכן המעשה שעשה הנתבע לא נעשה לצורך עבודתו והיא כמעבידתו לא אשררה אותו. אשר לטענה בדבר אחריותה האישית; הנתבעת טוענת שמנהל הסניף עשה ככל יכולתו כדי להפריד בין הניצים.

ראשית, יש לקבוע מה התרחש בסניף. לעניין זה יש חשיבות מיוחדת לעדות מנהל הסניף, מפני שלהבדיל מבעלי הדין שיש להם מה להרוויח או להפסיד מההתדיינות, לו אין עניין אישי בתוצאות ההתדיינות והוא מסר בסמוך לאירועים גרסה שאינה מסייעת למעבידתו, ומכאן מהימנותו. גם עדותו בבית המשפט עשתה רושם מהימן יותר מעדותם של בעלי הדין. עדותה של התובעת עשתה רושם של עדות מוגזמת, וניכר היה בה שהיא מנסה להעצים את ממדי האירוע. לעומת זאת, עדותו של הנתבע לקתה בכשל הפוך, וניכר היה בו שהוא מנסה לגמד את חלקו באירוע.

נחזור לעדות מנהל הסניף. מנהל הסניף העיד כי התלקח ויכוח בין הצדדים במהלכו הם הטיחו זה בזה קללות נמרצות. המנהל טען כי איננו זוכר מי התחיל בויכוח. לדבריו הוא ביקש משני הצדדים להפסיק את הויכוח ושילכו למשרדו לדבר. האירוע נמשך כמה דקות ואז היתה הפוגה עד שנכנס התובע והרוחות שוב התלהטו. בשלב זה נכנס המאבטח וניסה להפסיק את הויכוח. ניסיון זה לא צלח בתחילה, אולם לאחר זמן קצר הויכוח דעך. למחרת האירוע זומן מנהל הסניף להנהלת המרחב כדי למסור את גרסתו לאירועים. גרסתו סוכמה בפרוטוקול ת/2, שאמנם לא נערך על ידי מנהל הסניף, ברם הוא אישר בעדותו את תוכנו. וכך נאמר בת/2:

"מר זמיר אישר את טענותיהם של בני הזוג שבתאי ואמר שהן נכונות. מר יצחק קניאס התרגז והתנהג כפי שמתואר במכתבם של הלקוחות. מאידך טענותיו של מר קניאס אינן נכונות והוא אף פנה לכל עובדי הסניף כולל אליו על מנת לתאם גרסאות כדי שיכחישו את טענת הלקוחות. יצוין שמר דוד זמיר הביע חשש רב מפני מר קניאס, ממה שעלול להיגרם לו כתוצאה מהעובדה שהוא הביא את הדברים לידיעת הנהלת המרחב וביקש שמר קניאס לא ידע שהוא אישר את גרסת הלקוחות".

כאמור, מר זמיר אישר שהאמור בת/2 נכון, אם כי הוא ביקש להבהיר כי כוונתו היתה לומר:

"שהיו חילופי מילים. הם אמרו שלא היה כלום. שניהם היו בחילופי מילים אחד נגד השני בלהט הרוחות".

(עמ' 24 ש' 30 – 31).

אני מאמץ את גרסתו של מנהל הסניף לאירועים, אשר תומכת בגרסת התובעים.

האם הדברים שצעק הנתבע מהווים לשון הרע? לפי הנטען הנתבע כינה את התובעת "מכוערת" וכן קילל את התובע במילים קשות. הכלל הוא שגידופים ותיאור אדם כבעל תכונות לא מחמיאות יכולים להוות לשון הרע, אך לא בכל מקרה (ראו – רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר – פורסם באתר נבו; ע"א 435/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ (2) 269; א. שנהר "דיני לשון הרע" (1997) עמ' 130 – 132). כדי לבחון האם גידופים מהווים לשון הרע יש ליישם את המבחן האובייקטיבי המקובל בדיני לשון הרע (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט (4) 734 – 740), תוך בחינת הנסיבות בהן נאמרו הגידופים.

עמד על כך שנהר בספרו:

"נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה לפי החוק".

(שם, בעמ' 132).

בפועל, לאחר הלכת דיאב הנ"ל ניכרת נכונות של הפסיקה להכיר בגידופים כלשון הרע (שנהר בעמ' 132, וכן ראו – ת.א. (שלום חיפה) 15264/01 בלס נ' זוכנשטיין והאסמכתאות המובאות שם; ולעומת זאת ת"א (פ"ת) 4768/05 ארבל נ' כחלון – שם אמירה של מילה בודדת – "נוכל" – בהיסח הדעת לא הוכרה כלשון הרע – פורסמו באתר נבו).

במקרה דנא לא מדובר באמירה בודדת, אלא ברצף של אמירות פוגעניות ומשפילות. האמירות נאמרו מפי עובד ציבור במהלך תפקידו כלפי מי שנזקק לשירותיו. מדובר אמנם באמירות שנאמרו בעידנא דריתחא, ברם הסיטואציה שבה הן נאמרו גורמת לכך שיש בהן כדי להשפיל את מי שאליו הן כוונו. לא מדובר בגידופים סתם אלא בהשפלה של אדם על ידי עובד ציבור במהלך תפקידו. לפיכך אני סבור שהדברים הם בבחינת לשון הרע.

הנתבע טוען שהתבטאויותיו חוסות תחת ההגנות שבסעיפים 15 (3) ו 15 (10) לחוק. טענות אלה אינן מקובלות עלי. לא ניתן לראות בדברים שאמר הנתבע הגנה על עניין כשר שלו (סעיף 15 (3)), מן הטעם שאין ולא כלום בין הדברים שאמר הנתבע לבין התלונה של התובעת. גם הגנת סעיף 15 (10), שעניינה הכחשת לשון הרע שפורסמה קודם לכן, אינה חלה במקרה שלפני מן הטעם שאין בתלונת התובעת על השירות שאותו היא קבלה לשון הרע, ומשום שלא ניתן לראות בדברי הנתבע משום הכחשה או גינוי של אותם דברים.

על כן דין התביעה נגד הנתבע להתקבל.